משה גרייף
החטיבה לדימות, מרכז רפואי איכילוב – סוראסקי, תל-אביב
הרדיולוגיה בישראל נמצאת במצב של מילכוד. ההתפתחויות הטכנולוגיות בתחומה ושילובה בחזית הרפואה המודרנית, שהם תהליכים חיוביים כשלעצמם, מוליכים באופן פרדוקסי לכלל מצב של "אי-ספיקה" תיפקודית. באימוץ ופיתוח הטכנולוגיות והסטנדרטים המודרניים, נטלו על עצמם אנשי המקצוע בתחום הרדיולוגיה התחייבות שאין חזרה ממנה לספק שירות זה לקהל הנצרכים, דהיינו, החולים.
בלב המילכוד, בעיית העומס היוצא מכלל שליטה המכניסה את כל המערכת לסיחרור.
הכלים המסורתיים להערכת העבודה והצרכים בישראל הם ארכאיים ואינם משקפים את המציאות של הרדיולוגיה בישראל במאה ה-21.
הניסיון האחרון לקבוע מדדים לעבודה תקינה היה בשנת 1976, המדד המוביל היה רדיולוג מול מספר המיטות (1:100). מאה מיטות דאז תאמו לכ-10,000 בדיקות לשנה. כיום, המציאות היא של כ-27,000 בדיקות ל-100 מיטות לשנה, פי 2.7 בתחשיב רגיל. אך למעשה, המצב אף גרוע בהרבה, כפי שיודגם בהמשך (פי 5.4 בחישוב משוקלל).
שיעור הבדיקות כמדד מבטא רק באופן חלקי את העומס. במישוואה יש לכלול גם את תמהיל הבדיקות על פי סוג ונתונים נוספים לצורך חישוב דרגת הקושי.